מרכז ביתא ישראל: החוויה האתיופית בבית שאן למשפחות וקבוצות

סיפורה של ילדה בת עשר וחצי שעזבה את בית הוריה באתיופיה ונדדה לארץ ישראל להגשים את משאת חייה, ירושלים.

"בירח דמותה של אימי,
מביטה בי, אימא אל תיעלמי
לו היתה לצידי, היא היתה יכולה,
לשכנע אותם שאני יהודי.

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים"

( מתוך השיר "המסע לארץ ישראל". מילים: חיים אידיסיס, לחן: שלמה גרוניך. ביצוע: שלמה גרוניך ומקהלת שבא )

במלחמת לבנון השנייה נפל לוחם צנחנים צעיר, בן ליהדות אתיופיה בישראל. יומיים קודם לנפילתו, בתכנון שלפני פרוץ המלחמה הוא היה אמור לטוס לאתיופיה על מנת לפגוש את אחותו היחידה שנותרה שם. אחותו ניסתה לשכנע אותו שייקח פסק זמן מהשירות הצבאי ויבוא לבקרה. "יש לך אחות", היא ניסתה לשכנע אותו. "אבל יש לי גם מדינה", ענה לה אחיה הלוחם הצעיר עז הנפש שמסר יומיים לאחר מכן את נפשו על קידוש השם.

זוהי אולי תמציתה של יהדות אתיופיה. אנשים יפים להפליא, עם חיוך מאיר עיניים ושובר מחיצות. תמירים, גבעוליים משהו. אנשים שבליבם פועמת אמונה יוקדת. אנשים שקמו ויצאו לדרך במסע עוין ורדוף טרגדיות אל עבר חלומם. להגיע לארץ ישראל ולנשק את אדמתה, לראות את ירושלים, להיות יהודים.

מאות ואלפי שנים שבהם שמרו יהודי אתיופיה בקנאות על יהדותם, קיימו את מצוות התורה אחת לאחת, לא היו מוכנים להמיר את דתם גם אל מול איומים ורצח ולא פסקו לחלום שיום אחד זה יקרה. יום יבוא ויבוא מטוס וייקח אותם לארץ ישראל, מכורתם, ארץ התנ"ך.

עוד הרבה לפני מבצע משה להעלאת יהודי אתיופיה מקהילת ביתא ישראל, היה זה מר"ן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל שהכריז באומץ רב כי יהודי אתיופיה אחינו המה הודים טהורים וכשרים ומקומם איתנו בארץ ישראל.

האלוף במיל' אלעזר שטרן כותב בספרו "משא כומתה" שבהיות מפקד בה"ד 1 , מפקד בית הספר לקצינים של צה"ל, באו אליו מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים וסיפרו לו על צוערים שאינם מעזים להסתכל לבני שיחם בעיניים.

צניעות נדירה ש בהם, בילדים הנפלאים הללו, בנערים ובנערות, נושאים עימנו בעול בבניית העם והארץ, בלימוד תורה, ביחידות מובחרות בצבא ההגנה לישראל ובעמדות מפתח בתעשייה, בכלכלה ובמשק הישראלי.

מה אנחנו יודעים באמת על יהדות אתיופיה. על מבנה המשפחה, על המנהגים, על החלומות והמאוויים. מה אנחנו יודעים על המסע שעשו מהכפרים הנידחים במרחבי הענק של אתיופיה, דרך מדבריות האימה והמוות ועד למחנות הפלאשמורה בסודן, משם עלו לישראל.

חוה אלמו, אימא לשמונה ילדים, כן ירבו, אז ילדה קטנה בת עשר וחצי שעזבה את בית הוריה באתיופיה ובליבה חלום, לעלות לארץ ישראל, אל ירושלים שבלב, עברה מסע חתחתים בדרך לא דרך עד שעלתה לישראל, הקימה את מרכז ביתא ישראל, החוויה האתיופית בעיר בית שאן.

מרכז זה מספר בדרך בלתי אמצעית, מרהיבה ומרגשת את סיפורה של יהדות אתיופיה על מנהגיה, תרבותה וטקסיה, לצד סיפורה האישי של חוה.

חוה, מקימה ומנהלת המרכז לחוויה האתיופית ודמות מופת מעוררת השראה והערכה רבה, מספרת על החוויות המופלאות שהיא וצוות המרכז עוברים מדי יום ביומו, על חשיבות החיבור של הצעירים יוצאי אתיופיה, הצברים שנולדו בארץ ישראל למורשתם ולארץ שממנה באו ועל הדור הוותיק שמגיע להתארח במרכז ועובר בו חוויות עצומות. שתיקה בת עשרות שנים נשברת בעת הפעילות במקום וסיפורים אישיים רבים של יוצאי אתיופיה נשזרים ומשתלבים בו בטבעיות עדינה ביצירת שתי וערב יפה כל כך ומיוחדת במינה.

במרכז ביתא ישראל החוויה האתיופית בבית שאן, מתקיימים מופעים ומתקיימות פעילויות, סדנאות והרצאות לקבוצות מכל הגילאים, ליוצאי אתיופיה ולישראלים ילידי הארץ שבאים חדורי רצון ורגש ללמוד על שורשי יהדות אתיופיה וסיפורה עוצר הנשימה.

חוה אלמו מקבלת את פני הבאים למרכז בלבוש אתיופי מסורתי ובליווי מוסיקה אתיופית אותנטית.

טקס "בונה", הלא הוא טקסט מזיגת הקפה האתיופי המסורתי, מחבר את הוויית האירוח במרכז, בישראל של המאה העשרים ואחת, עם מסורת האירוח התנ"כית באוהלי אברהם אבינו.

"בשיירה של אברהם אבינו

אני פוסע לי כחום היום

האשלים אומרים, אתה אחינו

אבל אני רגיש יתום.

בלי משעול בים החול

בעקבי השיירה,

פוסע לי בלי קול, בים החול

וקורא שרה שרה"

( בשיירה של אברהם אבינו" – יורם טהרלב )

מילותיו של המשורר והעיתונאי יורם טהרלב מתאר אחת לאחת את תחושתה של חוה אלמו בבואה להקים את מרכז ביתא ישראל בבית שאן. אצל חוה המוטו הוא "והגדת לבניך". עבר שעובר מדור לדור למען יזכרו עד דור אחרון, למען יישאו בגאווה את מורשתם, מורשת יהודי אתיופיה.

לאחר קבלת הפנים וטקס מזיגת הקפה ייחשפו מבקרי מרכז ביתא ישראל לסיפורה האישי של חוה אלמו. מימיה כילדה בת עשר וחצי שיצאה חדורת אמונה למסע אל ארץ ישראל, שגדלה, התפתחה ולמדה בארץ עליה חלמה, שזכתה להינשא בארץ ישראל, להקים משפחה יהודית לתפארת ולהביא לעולם שמונה ילדים בעודה אישה צעירה.

חוה היא סמל. סמל לאמונה יוקדת, סמל לאנשים שחלמו והגשימו את חלומם. סמל לאנשים שיכלו למוראות הדרך, לרצח, לשוד, לטרף חיות רעות בדרכם הארוכה והקשה ולקשיים ביורוקראטיים בלתי אפשריים שהעמיד בפניהם הממסד הדתי בישראל.

יש לנו המון מה ללמוד מהם. יש לנו המון מה ללמוד מביקור במרכז ביתא ישראל בבית שאן. משהו על עצמנו ועל עברנו. בערב פסח בשבתנו סביב שולחן הסדר אומרים אנו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"

עליית יהודי אתיופיה היא בבחינת יציאת מצרים מודרנית, לא שמסעם עדיין אינו תם. המסע להיכרות עם יהדותם ומחויבותם לעם היהודי. המסע המייסר, הצורב, בכור ההיתוך הישראלי, המסע של כל אחד ואחת איתנו אל נבכי נשמתו והמחשבה אילו הוא, הצבר החזק והגאה שנולד כאן היה מרגיש אילו הוא היה עושה את כל הדרך מעבר להרי החושך אל ירושלים, אל ארץ ישראל, אל הנשיקה הראשונה לאספלט הרותח של מסלול הנחיתה בנתב"ג. אחים אנחנו. צבע עורנו אינו מפריד אלא רק מחבר. השמש הישראלית העזה צורבת בכולנו את סימני ההיכר הישראליים, כמו גם זריקת החיסון בבקו"ם בשרשרת החיול ובתפילות שבת וכל נדרי בבתי הכנסת.

במדבריות אתיופיה, בגטו בטרזינשטאט ובגולת ארצות הברית אוסטרליה ואירופה של היום, התגעגעו ומתגעגעים יהודים לארץ ישראל. אחרי הביקור במרכז ביתא ישראל החוויה האתיופית בבית שאן בהנהלתה של הגברת חוה אלמו, אתה מבין פתאום מהי מהות הגעגועים הללו ועד כמה אנחנו כולנו עדיין במסע, ממש כמו אותם צעירים אתיופים יהודים עזי לב שהלכו יחפים מדבריות שלמים, שפתותיהם דובבות תפילה לירושלים. הלכו והגיעו ומאז הם מפארים את דברי ימינו כאן, בישראל הקטנה שלנו.

מרכז ביתא ישראל החוויה אתיופית בבית שאן. חוויה של פעם בחיים !