נופש חלומי בפויאנה ברשוב: חוויה אישית לציבור הדתי

"אנחנו נוסעים לרומניה", בישרנו למשפחה ולחברים.

"מה? שוב רומניה?", הרימו כולם גבותיהם. "מה שכחתם שם?"

זהו שלא שכחנו כלום, ניסינו להסביר, להיפך, זכרנו. זכרנו כמה טוב היה לנו בפעם שעברה.

והנה כשהגענו אל היעד, גילינו שגם לאורחים במקום לא נעים לנו לספר שזוהי לנו הפעם השנייה.

הם חזרו בפעם השלישית, הרביעית והחמישית…

אז מה יש במקום הזה שככה ממגנט אליו אנשים?

מסתבר שיש כאן פשוט הכול ובענק. החל באדריכל המטורף שתכנן את "אאורליוס" בקנה מידה צ'אושסקי מגלומני למהדרין. מן היום הראשון אנחנו חיים בחרדה, שהשכנתנו בדירה/טירה הזו, בטעות יסודה, וכשיעלו על זה יכניסו אלינו לחדר עוד שלושה זוגות לפחות.

לאט לאט אתה קולט שזהו המקום לעבוד על המידות. בעיקר מידות הרוחב והעומק. ועכשיו מתגנב לליבי חשש, פן יחייבו אותנו בשדה התעופה על משקל עודף. לא. לא בגלל הפשיטה שערכנו בכל הבוטקים והבוטיקים במחוז.

לך תבין למה משמינים פה. סך הכול אוכלים ארוחה אחת ביום. מבוקר עד ערב. אולי הבעיה נעוצה בעובדה שבעונה זו היום ארוך במיוחד. למעוניינים, אני ממליצה על מכון הרזיה בעל מוניטין. רשמו נא את מספר הטלפון. אחת, שמנה מאות, שמנה מאות, שמנה מאות..

ואם אין די בכך שהם מפטמים אותנו בלי הרף, הרי שגם דאגו להקיף אותנו מכל עבר במראות ענק. אתה הולך לתומך במסדרונות, (איזה מסדרונות? כל אחד כזה היה מוסב בישראל לאולם אירועים ללא רישיון). ובכן, אתה מהלך לאורכם ולרוחבם של אלה ומולך מדדה יצור עבה, כבד תנועה, שיש בו משהו מן הדוביות, ואז אתה מגלה לחרדתך שזו ההשתקפות שלך, עצמך. אז, אתה מתחיל להבין, על מה הם מדברים הרומנים, כשהם מספרים לך שהדובים בארץ הזו משוטטים באופן חופשי.

כן, זהו פשע מאורגן היטב שאחראית לו הגב' רחל אבימור עם המשתפי"ם שלה, מאיר, דובי, שושי ועוד רבים וטובים מאחורי הקלעים או לפניהם.

ואיפה שמו אותנו? בפויאנה ברשוב.

פויאנה בשפתם של הרומנים הינה קרחת יער. הלוואי והיו לנו בארץ עצים ביערות, כמו שיש להם בקרחות. מרוב עצים כאן לא רואים את הקרחת. יעני פויאנה ברשוב שלהם היא אחרי החלאקה. אני בכלל תמהה, כיצד הם מצליחים להמחיש לילדיהם את הביטוי "לא דובים ולא יער". לרומנים הפתרונים. העיקר שאנחנו מבינים. ובעניין הזה אפילו אין לנו מחלוקות בארץ. אבל רק בעניין הזה.

ראה זה פלא, איכשהו רחל מצליחה לקבץ פה יחדיו אוכלוסיות שבארצנו המובטחת לא היו שורדות בכפיפה אחת למעלה משעה. חסידים ומתנגדים. (טוב, למה כבר יש פה להתנגד?). סרוגים יותר וסרוגים פחות. מבוגרים וצעירים. אוכלי גפילטע פיש, לצד הניזונים מג'חנון. בארץ, כל אלה, איש את רעהו חיים בלעו.

היינו צריכים להרחיק נדוד אל הרי הקרפטים, כדי לקלוט שאנחנו כולנו מתפללים לאותו בורא עולם, ואפילו מסוגלים לעשות זאת בו זמנית, באותו חלל. בלי טרוניות, בלי מענות, כולם מחייכים לכולם, כולם מחבקים את כולם, ועם ישראל חי וקיים.

לך תדע מה שמו לנו באוכל?!?

וכן, יש גם משהו באוויר. אוויר ההרים הצלול כיין. הוא משרה אחלה אוירה, ומחבר אותך לעולמות עליונים, אל עבר המכנה המשותף האמתי שלנו. תכלס, כשהשמש שולחת קרניה, כולנו מתחממים באותה המידה. וכשנפתחות ארובות השמים, כולנו נרטבים עד לשד עצמותינו. השינויים הקיצוניים הללו במזג האוויר, יכולים להתרחש כאן במעברים חדים מאד, ולגבש אותנו יחדיו לאותו מצב צבירה.

אז מה עושים כאן שבוע שלם?

אוכלים ומטיילים, אוכלים ומבלים בספא הגרנדיוזי, אוכלים ומתמסרים למסאז'ים, אוכלים ועורכים שופינג…

מי שיכול אחרי כל זה לחזור לשגרה ללא גמילה, שיקום!!

אל דאגה רבותיי, נחזור מהר מאד למציאות. זה יקרה ברגע הנחיתה בארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה, מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה.

נשוב ונשאב אל היומיום, אל הלחץ, אל החוצפה, לזיעת הקיץ ולזיעת אפנו.

זה לא יהיה קל כלל וכלל, גם לא תמיד יהיה לרוחנו.

אבל זה שלנו.

ועכשיו, הרשו לי להוסיף מספר משפטים בעלי אופי רציני.

הימים שבילינו בפויאנה ברשוב צרבו בגופנו ובנשמתנו חוויה מרוממת בלתי רגילה. בכל טיולינו לחו"ל אנחנו מצפים בקוצר רוח לנסיעה הלוך, ובמידה דומה גם שמחים בסופה לשוב ארצה. מפויאנה לא רצינו לחזור. הנופש המושלם הזה תידלק אותנו לזמן ארוך. יש בו שפע פיזי, רוחני ונפשי מאין כמוהו. הדבר קשור לדעתי בעובדה שיש לפרויקט הזה אימא, והיא בשטח. אינה מפקידה אותנו בידי שמרטפים. רחל היא אישה יוצאת דופן. מרימה את העסק באופן מקצועי ואנושי ממדרגה ראשונה. היא נתונה לעניין באופן טוטאלי. ניכר עליה ששביעות רצונו של כל לקוח, נוגע לה. לשם כך אינה חוסכת שום משאב. היא נותנת הרבה מעבר למצופה ומעבר למה שהתחייבה. ויד ביד איתה, מאיר, דובי ושושי שנרתמים באהבה עצומה לכל העשייה. כולם כאחד נכנסים לך אל הלב מן הרגע הראשון. הלהט הזה מדביק במעגלים את כל הצוות במלון. נראה שהם נהנים… אך כמובן שהנהנים העיקריים הם האורחים.

אשרינו שזכינו. אי"ה נשוב.

צילום: shutterstock.